בין טרנדים לזהות אישית

בכל פרויקט שאני מתחילה יש את הרגע הזה של פגישת התנעה, אני בודקת מול הלקוח מה הצרכים, הרצונות , השאיפות החלומות... 

לא פעם יש רגע  שבו לקוח פותח פינטרסט ואומר „אני רוצה כזה”, משרד אחר או חלל שראה ואהב, אבל הבעיה היא לא הרצון להידמות אלא הרגע שבו הדימוי מחליף את החשיבה, כי טרנדים לא נוצרים במקרה אלא מבטאים רוח זמן, חומרים וטכנולוגיה, וכשהם עובדים נכון הם חלק מהקשר שלם, אבל כשהם מועתקים בלי התאמה הם מאבדים את הכוח שלהם והופכים למשהו שחוק, מאולץ ולעיתים פשוט לא נכון לחלל או למותג שהם אמורים לשרת, 

ולכן לוחות השראה הם התחלה ולא יעד, כלי לחשיפה של העדפות ולא תשובה עיצובית, כי מאחורי כל „אני אוהב את זה” מסתתרת שאלה עמוקה יותר על צבע, תחושה, חומריות או קצב,וגם התאמה למרחב עצמו לנצל את היתרונות שהוא מציע.  וברגע שמבינים את זה אפשר להתחיל לתרגם ולא להעתיק, וזה בדיוק התפקיד של המעצבת—לא לבחור סגנון מתוך קטלוג אלא לפרש, לקחת השראה ולבנות ממנה משהו שמדויק לחלל הספציפי, לאנשים שמשתמשים בו ולהקשר שבו הוא מתקיים, גם אם זה דורש להגיד לא ללקוח או לטרנד עצמו, כי לא כל דבר "יפה" הוא נכון ולא כל דבר נכון צריך להיות צפוי. 

לוח השראה אופציונלי לאחר שיחה ראשונית

זה גם המקום שבו נוצרת זהות, כי זהות לא נוצרת מהסכמה או מחיקוי של מה שכבר ראינו עובד אלא מהחלטות שיש בהן עמדה, בחירות שלא תמיד מובנות מאליהן אבל מייצרות אופי ונוכחות, וכאן נכנסת האחריות של המעצבת לא רק להקשיב אלא להוביל, לאשר אלא לכוון, לקחת את הרצון של הלקוח צעד קדימה, להסביר מה עובד ומה פחות ובעיקר למה, כי ברגע שיש הבנה נוצר אמון, וכשיש אמון אפשר גם לחרוג מהצפוי ולייצר משהו שיש לו עומק, והאיזון העדין הוא בין הקשבה אמיתית לבין שמירה על עמדה מקצועית, כי בלי הקשבה העיצוב מנותק ובלי עמדה הוא גנרי, ובסופו של דבר טרנדים יבואו וילכו אבל פרויקט טוב לא נמדד בכמה הוא דומה למה שראינו אלא בכמה הוא מדויק לעצמו, 

משרדי חברת sygnia  מעצבת פנים: גלי שגב אדריכל: רונן דוידוף עיצוב קירות ואלמנט ספריה artush